דגדוגים ונהנים?
כיף לדגדג ילדים: משחק עם ילד/ה אהוב/ה כאשר באמצעות הדגדוג אנחנו מביאים אותו/ה להתפתלות הגוף תוך צחקוקים עד כדי עצירת נשימה.
החוויה הזו, מפורשת על ידינו כחוויה שיש בה הנאה ואינטימיות של הורה-ילד, אחות-אח, דוד-אחיין…
כמעט כל אחד מאיתנו זוכר עצמו מדוגדג כילדים. כיף. נכון?
אז זהו… שלא תמיד זה כיף. לפעמים חוויית הדגדוג אמנות מהנה וכייפית. במקרים אחרים, אצל ילדים בעלי רגישות יתר למגע – למרות האינטימיות, החוויה יכולה להיות ממש לא נעימה, או מעורבת.
אני זוכרת את עצמי כילדה בחוויית הדגדוג, כאשר התחושה היא של כיף מצד אחד ושל מצוקה גדולה מן הצד השני. בליל תחושות סותרות בו זמניות.
לילדים להם רגישות יתר תחושתית, מגע מדגדג יכול להיות חוויה חודרנית, מציקה וכואבת, מגע הגורם לאי נוחות רבה!
אנו כהורים, מבוגרים, אחים, דודים – צריכים להיות מודעים לכך, ולזהות את התגובות של הילדים לאמיתן. האם הצחקוק אכן מעיד על הנאה?
אולי הילד המבקש להפסיק, לא עושה זאת כחלק מהמשחק אלא אכן לא נהנה מהדגדוג?
גם הילדים הרגישים בעצמם, לא מצליחים תמיד להבחין ולומר את ה"לא" בצורה ברורה: הם נהנים מהחוויה האינטימית תוך כדי סבל של ממש מהמגע!
מגע הוא חוויה אינטימית בין אנשים קרובים, המבטא חיבה וקרבה. לילדים ולמבוגרים בעלי רגישויות יתר למגע (רגישות טקטילית) צורך במגע והם יכולים ליהנות ממנו. ההבדל הוא בסוג המגע.
מגע יכול להיות מרפרף (או מדגדג), מגע מלא ונוכח או מגע חזק. פעמים רבות ילדים להם רגישות יתר ממגע נרתעים ממגע מסויים, דבר שבסופו של דבר גורם להימנות ולרתיעה מהקרוב האהוב עליהם, לתחושת דחייה ואפילו עלבון.
אם התופעה מוכרת לכם, או שאתם מרגישים שיש "קצר בתקשורת" עם ילדכם מבחינת המגע, דעו כי יש מה לעשות כדי לווסת את רגישות היתר למגע, ללמוד דרכים כיצד להתנהל עם רגישות היתר ולשמור על קשר הכולל מגע עם האהובים עלינו.