היא התחילה להגיע אלי לפני כשנתיים וחצי: ילדה בת 8, משפחה מורכבת, מאד נבונה, עליזה, עם הפרעת קשב וריכוז קשה, ילדה עם קושי רב בוויסות רגשי ותנועתי.
במפגשים הראשונים שלנו עסקנו בהיכרות, חיבור, אבחון המקור לקושי.
המפגשים נכנסו לשגרה – חיזוק הגוף, זיהוי תחושות שונות – גופניות ורגשיות, תרגול ולימוד דרכים לוויסות ופריקת מתחים, ועוד.
זיהינו מהם המצבים בהם היא חווה קושי בוויסות הרגשי: אי-שקט גופני, עצבנות, עם מי זה קורה, באילו חלקים של היום.
למדנו דרכים לזהות את התחושות הגופניות הנלוות, את המחשבות.
חשבנו יחד על דרכים חלופיות להרגעה: באמצעות עשייה כלשהי, באמצעות תנועה, באמצעות שיח.
דיברנו על הרגשות הנלווים ועל דרכים לבטא אותן.
תקופת הקורונה עצרה את המפגשים לכמה חודשים ובשלב מסויים הם התחדשו, כאשר היה לנו מאד כיף ונעים לחזור ולהיפגש: כבר היו לנו ה"צחוקים" שלנו, חוויות קודמות, רקע משפחתי מוכר, משחקים ששיחקנו ושמחנו לחזור אליהם.
מדי פעם היא העלתה קושי מהשבוע החולף, עם החברות, עם אמא, עם אחותה או עם אבא, עם מורה זו או אחרת בביה"ס או בצופים.
ובשבועות האחרונים? –
"הכל בסדר"
נפלא! אין שום קושי,
וגם כשיש – "הסתדרתי"
"דיברתי עם אמא"… – נהדר!
אם כך – נראה שהיא אינה זקוקה לי עוד והגענו למיצוי המפגשים, אין בהם כדי לעזור…
"אבל לא בא לי להפסיק לבוא אליך…"
"כיף לי אצלך"
ככל שנחמד לי לדעת שטוב לה להגיע אלי, וגם התחושות שלי דומות – יש ביננו קשר טוב, חיבה רבה ואני מאד נהנית להיפגש איתה – זה לא מספיק…
שוחחתי עם האמא, קיימנו שיחה משותפת, בה הסברתי ש"כיף" הוא לא סיבה מספקת למפגשים… אז כן, בעוד שבועיים נקיים מפגש פרידה.
לטיפול יש מטרות טיפוליות ועליהן אנו עובדים. אם אין כאלה, או אין רצון לעסוק בהן – אין מקום להמשך הטיפול.
גם אם אני יודעת שיש עוד על מה לטפל, אם היא לא נמצאת כרגע במקום בו היא רוצה לעשות זאת – אין טעם להמשיך.
בהפסקת המפגשים (גם אם באופן זמני) – יש מסר חשוב עבורה. הטיפול נועד להתמודד עם קשיים. אם וכאשר תרגיש שהיא רוצה להמשיך ולעבוד עליהם – נוכל לעשות זאת.
היא תחסר לי מאד. אבל אני מרגישה שנכון לסיים את המפגשים. גם אם באופן זמני.
יתכן שבהמשך היא תרגיש שהיא בשלה להתמודד ולטפל בקשיים, ו…
היא יודעת – הדלת שלי תמיד פתוחה אם יעלה הצורך, וגם – אם היא סתם תתגעגע ותרצה לבקר.