"יש לו קושי במעברים מפעילות לפעילות ולא מעט התפרצויות זעם" סיפרה לי בטלפון אימו של בן ה- 5.
קבענו פגישת היכרות. שמעתי אותם מתקרבים ועומדים ליד שער החצר, כשהילדון אומר לאימו בכעס:
"אני לא רוצה ללכת אל האישה הזוֹתי!"…
"אמרתי לך שאני לא רוצה"…
אימו נכנסה לקליניקה, השאירה את הדלת פתוחה וניסתה לשדל אותו להיכנס.
כעבור מספר דקות ראיתי את הילדון מטפס על השער ויצאתי אליו, מתפעלת מיכולת הטיפוס המרשימה שלו.
"אני לא צריך שישמרו עלי! "
"אני מחזיק חזק!"
טון הדיבור היה עדיין תקיף, אך כעוס פחות.
הצעתי שאחרי שיסיים לטפס על השער, נכנס לחדר ונשחק "כדורגל אצבעות" שאימו סיפרה שהם תרגלו בבית.
הוא נכנס, "בעט" עם אצבעותיו, הבקיע כמה "גוֹלים" ואת מיעוטם החמיץ.
הסברתי לו את מטרת הפגישה: להכיר אותו (ושהוא יכיר אותי), לשמוע במה הוא אוהב לשחק, על החברים שלו, ולהכיר את הגוף שלו.
בהמשך הוא צייר, סיפר, שוב צייר, ענה על שאלות, מסר כדור, קפץ והדגים. מההתבוננות בו התרשמתי כי הילד מוכשר מאד ופיקח, ובעל יכולות מוטוריות מרשימות מאד לגילו.
הגענו לסוף הפגישה והחמוד ישב על הרצפה ואמר בכעס:
"אני לא רוצה ללכת הביתה!"
"אני רוצה להישאר עוד!"
אז כן, כשאימו סיפרה שיש לו קושי במעברים ונטייה לכעוס ולהתפרץ, היא התכוונה בדיוק לכך.
הסברתי לו על "5 הדקות" – 5 הדקות האחרונות של כל פגישה, בהן הוא "המחליט" ויכול לבחור את הפעילות המסכמת של המפגש. הוא בחר בהתמסרות בבעיטות.
בדרך למכונית – הראיתי לו את השיח שצומח אצלי מול הקליניקה עם פרחים להם צוף מתוק שכיף למצוץ, ואחרי זלילה מהשיח והוא קיבל עוד כמה פרחים כ"צידה לדרך".
שמחתי שחלון המכונית שלהם היה מאובק ויכולתי לצייר לו פרצוף שמח.
במפגשים הבאים נתחיל לתרגל תוך מעבר מפעילות לפעילות, ונלמד כיצד להתמודד עם המעברים הללו, נלמד לזהות את התסכול והרגשות הנלווים אליו ולהסביר אותו במילים, נשתמש בכלים של שיטת אלבאום בקליניקה כדי ללמוד "שפה" שונה להתמודדות, כלים לויסות רגשי.
נפגש בשבוע הבא!